מהי דעת רוב הישראלים לגבי הפוליטיקאים שלהם? י
אם תשאל מספר ישראלים, תקבל מגוון תגובות משיעמום ועד לזעם. בנוסח מנומס, אנשים לא מעריכים כל כך את חברי הכנסת. במילים יותר פשוטות, הישראלי הממוצע אינו מאמין שהכנסת משרתת את החברה הישראלית. במקום ארגון מקודש לשרות עקרונות חברה יהודית-דמוקרטית, הכנסת דומה יותר לאוסף סיעות ותת-ממשלות האחראיות אך ורק למפלגות. י

מי בכנסת מייצג את היחיד? מי מייצג אותך? י
בעקרון, כל ח"כ מייצג את כל ישראל כקבוצה. אך למעשה, אף ח"כ אינו מייצג אף ישראלי. כאשר המפלגה היא מתווך בין הקלפי לבין חבר כנסת, ליחיד אין קול בכנסת; רק למפלגות יש קולות. תשאל ח"כ כמה זמן הוא מקדיש לשיחות עם אזרחים רגילים ותקבל פרצוף נבוך. אין מידה של היענות או אחריות למצביע או לאזרח הרגיל. כתוצאה, יש לנו כנסת אחרי כנסת בלי הישגים משמעותיים, בלי מידת הצטיינות, ובלי כבוד. עובדות אלו נובעות משורש של כשלון פוליטי בדמוקרטיה הישראלית: ישראל איננה דמוקרטיה ייצוגית. י

כעת, שיטת הבחירות בישראל היא יחסית. האזרחים מצביעים בעד המפלגות השונות והמפלגות מחלקות את הכסאות בכנסת לפי שיעור הישג הקולות. שמות חברי כנסת אף פעם לא מופיעים בשום פתק בקלפי בהצבעה כללית. האזרחים המניחים שהנהלות המפלגות שמשיגות כח ממשלתי ישרתו את האינטרסים הלאומיים, אך בהיסטוריה הפוליטית בישראל יש כמה מקרים שחולקים על הנחה זו. לחברי כנסת אין הנעה ליזום שום ביצוע חוץ מלהשביע את מבנה הכח במפלגתם. י

כאשר מנהיגנו מתנהגים בלי כבוד ויושר, הכבוד והיושר מפסיקים להיות ערכים חשובים בחברה. שערוריות הופכות להיות מקובלות ואזרחים מרימים את ידיהם ומקבלים את זה. ילדים לומדים שהעבירה הכי חמורה היא להיתפס או, חס וחלילה, להיות פריאר ולעשות את הדבר הנכון בלי לקבל תגמול. התופעה הזו אחראית לקטל בכבישים, לזיהום בחופים, ולירידה ברמת המוסר בחברה. בסופו של דבר, זה גורם לנו לאבד את האמונה במדינתנו, במוסדותנו, ובעצמנו. י

הדמוקרטיה היחסית הישראלית גורמת לקיטוב החברה לפי גורמים שונים; היא לא מעודדת את החיפוש למכנה משותף. כתוצאה יש לנו שבטיות פוליטית שבה כל מחנה עושה את הכל כדי להשיג ולהחזיק בכוח. בתהליך הזה, הקבוצות בונות חומות אידילוגיות שמונעות כל אפשרות להזדהות כישראלי מעבר לגבולות הפוליטיים. בכנסת ובתקשורת אנחנו צופים ומאזינים לתחרות הצעקות במקום ויכוחים מנומסים, מכובדים, ופוריים. הבסיס הפילוסופי של שיטת היחסית הוא חלוקת הכוח ולא שרות החברה. החיפוש לפתרונות איכותיים ויצירתיים אינו חשוב. י

עד כמה אנו מצליחים למנוע ניצול לרעה של הכח שבידי הממשלה? י

כיום, לא במיוחד. בית המשפט העליון מבטל החלטות של הכנסת על ידי כך שהוא מצהיר הצהרות שלא ניתנות לפרשנות באמצעות החוק הקיים. ראש הממשלה משחד בגלוי חבר כנסת ומאיים עליהם בתפקידים ממשלתיים רבי השפעה. יש לישראל מבקר מדינה, אבל כוחו מוגבל מאוד. כדי ליצור קואליציה, ראש הממשלה מעניק שליטה על מיליארדי שקלים לשרי ממשלה שאינם מקצוענים בתחומם. השרים מנצלים את הסכומים האדירים להאדרת כוחם הפוליטי ועושרם הפרטי. סדר העדיפויות שלהם לא כולל בהכרח את האינטרסים של המדינה. י

כאשר חבר כנסת משרת כשר בממשלה, הוא "משרת שני אדונים". הראשון הוא ראש הממשלה והשני הוא ציבור הבוחרים. כשהוא קובע לעצמו סדרי עדיפויות, שירות האינטרסים של ציבור הבוחרים נדחק הצידה. גרוע מכל, לראש הממשלה יש שליטה מלאה בראשות המחוקקת, כך שהוא שולט באופן שבו יצביעו אודות המדיניות שלו. באופן הזה, חבר כנסת שהופך לשר, מפסיק לייצג את האינטרסים של הבוחר. י

בקצרה, תחת שיטת המשטר הנוכחית, לא קיימת הפרדה יעילה בין רשויות השלטון שאמורות לבקר זו את זו. אין לנו מספיק מנגנונים שימנעו ניצול שיטתי לרעה של הכח שבידי הממשלה. י

מגיע לנו משהו טוב יותר. י

לבוחר צריכה להיות המילה האחרונה בקשר למי שישרת אותו כנציגו בממשלה. לבוחר מגיעה הגנה מובנית ואמיתית, באמצעות הפרדת רשויות, כנגד ניצול לרעה של הכח שבידי הממשלה. חברי הכנסת צריכים לשרת את האינטרסים של הבוחר כנציגיו, ללא ניגוד אינטרסים. י