לא ניסו את השיטה הזו לפני כמה שנים?

לא, נציגות ישירה מעולם לא יושמה לגבי הכנסת ככלל. לאחר מחאה ציבורית רבה, המפלגות הגדולות "הגיעו לפשרה" לתקן את החוק כדי לאפשר לבחור רק את ראש הממשלה בבחירות ישירות, חוק שיושם לראשונה ב- 29 במאי 1996. למרות זאת, ועדות המפלגות המשיכו לקבוע אילו נציגים ימלאו את מושביהם בכנסת. ראש הממשלה הנבחר, בנימין נתניהו, עדיין היה צריך להרכיב את ממשלתו מגושים של נציגים שנבחרו ע"י מפלגותיהם. כתוצאה מכך, לא נעשה שום שינוי אפקטיבי לכיוון נציגות ישירות בכנסת.

הגמוניית המפלגות בקביעת חברי הכנסת פועלת כדי לסכל הישגים שאפשר לייחס לבחירת ראש ממשלה בשיטה ישירה בגלל שאותם מיקוחים המפלגתיים המשיכו. חוסר האחריות של חברי כנסת כיחידים, בנוגע לאופן התנהלותם והישגיהם הזעומים, נשאר. המפלגות הקטנות בעלות אינטרס צר - אשר חבריהם יכולים להבחר רק בשיטת בחירות יחסית - עדיין יכלו למכור את הקולות שלהם לחברי הקואליציה בעלי ההצעה הגבוהה ביותר.

השיטה הזו לא תגרום לכך שהאינטרסים של אנשים רבים לא יקבלו ייצוג?

ממשלות לא יכולות ולא צריכות להיות הכל בשביל כולם. ממשלות מקצים את משאבי הציבור כדי לשרת את הערכים, האינטרסים והזכויות של האזרחים בצורה הטובה ביותר. דמוקרטיה ייצוגית מניחה שהנציגים פועלים כדי לשרת את האינטרסים של תושבי המחוז שלהם.

הגישה הזו רואה את הממשלה כאחת שלא מתערבת בכל היבט של חיים ציבוריים ופרטיים. לא אמורים להיות נציגים לכל היבט של כל עניין, אלא דווקא נציגים לזכויות ולאינטרסים הבסיסיים של כל אזרח. גם במצב כזה, קיימת מסגרת חוקתית של חוקים כדי להגן על זכויות מיעוטים. מועמדים מוצלחים הם אלה שיצאו חן בעיני הטווח הרחב ביותר של אזרחים. נציגים שייבחרו מחדש יהיו אלה שייתפסו ע"י הציבור שלהם כאלה שהיו אפקטיביים בייצוגם את הציבור שבחר אותם.

ממשלות ישראל לא יכולות להתרכז בבעיות מרכזיות כל עוד גושי נציגים שנבחרו ע"י מפלגותיהם מתמרנים כדי לבסס עמדות כוח. המצב הזה קורה כאשר בוחרים צריכים לבחור את נציגי המפלגה שלהם. כאשר נציגים נבחרים באופן ישיר, הבוחרים יצביעו כנגד הנציגים אם ייראו שהבעיות המרכזיות לא זוכות לטיפול אפקטיבי.

אין לממשלת ישראל בעיות פוליטיות יותר דחופות הדורשות טיפול?

יותר מאי פעם, ישראל צריכה את המחוקקים, הנציגים והמנהיגים הכי טובים שהיא יכולה להשיג. אנחנו צריכים מחוקקים אחראיים שמוכנים לשרת, לא לבסס לעצמם עמדות כוח. בהתחשב באתגרים כמו לחיות בבטחון במזרח התיכון, טיפוח הכלכלה וחינוך ילדינו, ממשלה טובה אינה מותרת, היא הכרח.

אנו צריכים לתקן את היסודות של המערכת הפוליטית שלנו כדי להתקדם יחד כעם מאוחד, כדי לקדם אחריות אישית, נשיאת אחריות בגין מעשים ומצוינות. הממשלה היא הלב של הגוף שהוא מדינתינו. לב זה חייב להיות חזק ויעיל.

בגלל שהבעיה כל כך דחופה ובסיסית, אנו הפעילים מגיעים ממקומות שונים בספקטרום הדעות. אנו לא בהכרח מסכימים על כל פרט של איך ממשלה צריכה להתנהל. לעומת זאת, אנו כן מסכימים שדמוקרטיה ישירה-ייצוגית היא גורם חיוני לבריאות הפוליטית של ישראל, ושיש ליישמה במהירות האפשרית.

במקרה של מקום פנוי בביהמ"ש העליון, אתם מציעים בחירת שופט ע"י רשות המבצעת ותהליך אישור ע"י רשות המחוקקת. הלא התהליך המוצע מכניס מידה מיותרת של פוליטיסיזציה במינוי שופטים?

מצב שבו שופטים בבימ"ש בוחרים את השופטים הבאים, כמו מועדון אקסקלוסיבי, כמעת ולא קורה בשום דמוקרטיה מערבית אחרת בעולם. במצב הקיים, אהרון ברק למעשה שולט על המינוי של השופט החדש, לפי ההטיות הפוליטיות האישיות שלו. המקרה של רות גביזון באחרונה היא הוכחה ברורה.

לשופט אין צורך להצדיק את מעשיו המקצועיות לפני אף אחד בתנאי שמעשיו מתאימים למסגרת חוקית. זה רצוי ונכון לשופט אבל לא למישהו שבוחר שופטים. במצב של בחירות ישירות, לראש הממשלה ולחברי הכנסת יהיה יותר עצמאות מועדות המרכזיות של המפלגות מאשר יש היום, והרבה יותר אחריות אישית לציבור. בתפקידו להציע שופט, ראש הממשלה יהיה תחת הרבה יותר לחץ שהצעות שלו יראו כהגונים, סבירים, ומקצוענים. ובגלל שממשלות מתחלפות בתדירות גדולה יותר משופטים, ההסתברות פחות יותר שמינוי שופטים בתהליך המוצע, כולל אישור בכנסת, יביע הטיות כלליות בולטות בטווח הארוך.

פוליטיקה תהיה גורם בלתי-נמנע בכל שיטה, במיוחד בשיטה הנוכחית. התהליך המוצע יהיה הרבה יותר שקוף לציבור, הדיון וההצבעה בכנסת יהיו רשומים, והתוצאה תהיה שופטים מוכשרים. בקשר לזה, כדאי מאד לקרוא יותר על בית המשפט העליון בארה"ב.

האם נכון להגיד שבבחירות בשיטת ייצוג ישיר מבוזבזים קולות שניתנים למועמד שמפסיד?

כמעט ואין מדיניות ממשלתית שמוצאת חן בעיני כולם. לפעמים בתחרויות פוליטיות יש זוכים ויש מפסידים. בדמוקרטיה ישירה הקולות שניתנו למועמדים שהפסידו (בסיבוב ראשון או בסיבוב הקובע) אינם עוברים לאף מועמד אחר. בגלל זה, לפעמים קוראים לשיטה "הזוכה לוקח את הכל" ויש שטוענים שקולות אלו מבוזבזים, כאילו אין להם כל השפעה על התהליך הפוליטי. טענה זו מתעלמת מכמה עובדות חשובות.

ראשית, הבחירה עצמה היא הקטע האחרון של מערכת הבחירות. בשיטות ייצוג ישיר, קמפיינים מחוזיים מעלים נושאים מאד חשובים ומעודדים דיון בין האזרחים. הפעילות האזרחית יכולה לקבוע את סדר היום ולהשפיע על תהליכי החלטה של המועמדים מכיוון שהמועמדים מוכרחים להתייחס לטווח רחב של עניינים כדי להיבחר.

שנית, תחרויות שמסתיימות עם בהפרש קולות קטן מעודדות את הזוכה להצטיין בשרות הציבור, מכיוון שהן מסמנות סיכוי יותר גבוה לתחרות בבחירות הבאות. מספר גדול של קולות נגד הזוכה מזכיר לו את חילוקי הדעות וההתנגדות לו שאמורים לגדול במקרה שהוא לא "יספק את הסחורה" כמחוקק יעיל.

שלישית,במחוז של נציג אחד יש יותר מוטיבציה לקבוצות שונות לחפש מכנה משותף כדי למצוא מועמד שישרת את העניינים המשותפים.

לבסוף, הבחירה של זוכה מיוחד לתפקיד מסויים שוקלת כל הצבעה בצורה שווה. עד סוף ההצבעה וספירת הקולות, כל קול הוא משמעותי.

האם שיטה שבה נציגים רק נבחרים ע"י רוב מוחלט במחוזות הבחירה היא "אנטי-דמוקרטית?"

הגדרת שיטה אזורית-ישירה כ"אנטי-דמוקרטית" מניחה פרוש צר מאד של "דמוקרטיה" כשיטת חלוקת כח בין קבוצות פוליטיות בעלי סטטוס רשמי. דווקא ממשל דמוקרטי אמור לשמור על זכויות האזרח היחיד, לא על זכויות מיוחדות של קבוצות. כשממשלה נחשבת כמספקת שרות לציבור של אזרחים יחידים, השיטה האזורית-ישירה היא הכי יעילה והכי מוצדקת.

עקרונות דמוקרטים דורשים את כיבוד רצון הרוב. ייצוג יחסי איננו משקף את רצון הרוב, אלא מאפשר לאנשים לתת כוח לוועדים מרכזיים לבחור ולשלוט בחברי כנסת.

אם שיטה משולבת בין ייצוג ישיר לבין ייצוג יחסית היא פשרה יעילה?

לחלוטין לא. מערכות שמנסות לשלב עקרונות בלתי-מתאימים בדרך כלל אינן מצליחות. שילוב ייצוג ישיר עם ייצוג יחסי מנסה לשלב את עקרון שירות לציבור עם עיקרון חלוקת-כוח בין קבוצות. השילוב הזה פוגע ביעילות ויושר היוזמה לשרת את הציבור.

יש הסתברות גבוהה שרשות מחוקקת משולבת תביא מחוקקים בעלי סטטוסים שונים, אלה שהם אחראים ומחויבים לאזרחי מחוזם לעומת אלה שהם אחראים ומחויבים לועד המרכזי של מפלגתם. מצב כזה פותח את הדלת לפטרונות ומכירת השפעה פוליטית.

שיטות משולבות גורמות לייצוג מוחלש של הפריפריות, או בהפחתת ייחוס המחוקקים לאזרחים או לקיטון השפעתם של נציגים הנבחרים בשיטה ישירה.

למה לא להגדיר מחוזי בחירה שיהיו בהם מספר נציגים? למה מחוזים חד-נציגיים?

שיטת מחוזים רב-נציגיים גורמים למספר בעיות, חלקן אותן הבעיות של ייצוג יחסי. ראשית כל, מחוזים רב-נציגיים מדללים ומחלישים את מידת האחריות והיעילות להם מחויב נבחר הציבור ותפקידים של נציגים כנציגי אוכלוסיה מסויימת אינן מוגדרים באופן חד משמעותי. כשיש חפיפה באחריות, במקרה הטוב היעילות סובלת ובמקרה הפחות טוב האחריות סובלת.

מחוזים רב-נציגיים לא מציגים את אוכלוסיית הפריפריה יחסית למספר האזרחים שמה. זה בגלל שאוכלוסיית המחוז הופכת להיות הרבה יותר גדולה מאשר במחוזים חד-נציגיים. פעילות פוליטית במחוז תימשך באופן טבעי למרכז האוכלוסייה מכיוון שקל יותר לפוליטיקאים להיחשף ליותר אנשים שם.

במחוז רב-נציגי יש פחות גישה למחוקק המייצג. בד"כ המחוז הוא הרבה יותר רחב במחוז רב-נציגי מאשר מחוז חד-נציגי, במיוחד במחוזים מחוץ לערים גדולים.

למה לא לשמור על מספר כסאות בכנסת עבור מועמדים שייבחרו בהצבעה לאומית?

נוכחות ח"כים הנבחרים מרשימות לאומיות מפחיתה את השפעתם של ח"כים הנבחרים בשיטה ישירה..

שנית, עם ההבנה שיש יותר מצביעים בערים הגדולות, ח"כים הנבחרים מרשימות לאומיות ישרתו יותר את טובת הערים מעבר לגודל היחסי של האוכלוסיה שגרה בהם.

שיטה שמשלבת ח"כים הנבחרים בשיטה ישירה-אזורית עם ח"כים הנבחרים מרשימות לאומיות תביא למצב של ח"כים עם סטטוסים שונים. לח"כ הנבחר בשיטה ישירה-אזורית יש יחס מוגדר וברור לאזרחים במחוזו. הוא יודע את זה והאזרחים במחוזו יודעים את זה. לח"כ הנבחר מרשימה לאומית אין את הקו הישיר הזה של אחריות והעצמה לאזרח. הבדל הזה יכול להיות בסיס של ניצול ע"י אינטרסים צרים כנגד טובת הציבור.

למה לשנות גם שיטת בחירות וגם שיטת הנהגת רשות המבצעת בבת אחת? אולי יותר מעשי להשיג מטרה אחת ואחר כך את השניה?

בטווח הקצר, פתרונות "פשרה" הם אולי קלים יותר להשגה. למרבית הצער הם גם בדרך כלל חסרי יעילות.

הבחירה הישירה של חברי כנסת והפרדת רשויות המחוקקת והמבצעת (דרך רשות מבצעת נשיאותית) הם שני חלקים חיוניים של מערכת ממשל המבוססת על עיקרון של שרות הציבור. היוזמה הקודמת של בחירה הישירה של ראש הממשלה היתה נסיון לא-מוצלח לשלב אחריות לשרות הציבור על ידי ראש ממשלה עם חלוקת כוח בין קבוצות פוליטיות. תמיד, העיקרון בפועל של חלוקת-כוח קבוצתית יפגע במאמץ לשרת את הציבור.

אם נצליח לעבור לשיטה ישירה-אזורית של בחירת ח"כים - אך נמשיך לבנות ממשלות של קואליציות - נמצא את עצמנו באותו בוץ כמו ממשלות נתניהו וברק בשנות התשעים. במיוחד, ללא הפרדה בין הרשות המחוקקת למבצעת. אפילו ח"כים הנבחרים באופן ישיר יישפעו על ידי הצורך לרדוף אחרי הכוח והטובות הקשורים לרשות המבצעת.

היחס בין האזרחים לבין הממשל דומה לאיש שגר בבית עם יסודות רקובים. הוא יכול לתקן בלי סוף את הקירות הנופלים בלי להתייחס למקור הבעיה. אבל כולנו יודעים שמצבו יהיה טוב הרבה יותר אם הוא יתקן את היסודות.

האם שיטה מחוזית, ישירה תתן יתרון למיעוטים אנטי-ציונים בישראל ?

מסתבר שלא בגלל מספר סיבות. דווקא, קבוצות קיצוניות, אנטי-ציוניות ניהנות מיתרונות בשיטה הקיימת, יתרונות ששיטה הרובית שאנו מציעים מונעת.

השיטה הקיימת מתבססת על יוזמות וקמפיינים לאומיים, לא מקומיים. חברי קבוצת עניין-צר מכל הארץ מוסיפים את קולם ללא הגבלות אזוריות. ככה, קבוצות עניין-צר, כולל קבוצות אנטי-ציוניות (כדוגמא, מס' מפלגות ערביות וחרדיות אנטי-ציוניות), ניהנות מתמיכה אלקטורלית יותר חזקה מאשר הם תאספו בבחיורת מחוזיות נפרדות. שיטה ישירה-מחוזית, עם נציג אחד לכל מחוז, נותנת יתרונות למפלגות גדולות, ולא-קיצוניות, שכוללות גוון-רחב של קבוצות אזרחים. שיטות יחסיות נותנות יתרונות לקבוצות מיעוטים עניין-צר, לפעמים כנגד טובת הרוב.

במחוזים שיש לקבוצות קיצוניות תמיכה משמעותית בקהל, ישנם שני גורמים בשיטה הרובית שמונעים את היתרונות למפלגות ומועמדים קיצוניים. ראשון, עניינים מקומיים, כגון תשתיות וחינוך, משפיעים בגדול בהחלטות הבוחרים ומניעים את הקמפיינים. שנית, קשרים מקומיים, כמו חברות במשפחה או ארגון מקומי מוביל, תמנע השפעות פוליטיות קיצוניות. בשיטה הרובית, ברמה המקומית, מועמדים ירגישו תלות גדולה יותר בקהל המקומי מאשר לארגון אידאלוגי לאומי שלא מקדם את חלקם של הבוחרים. מכיוון שקואליציות לא תשלטו בשיטה שיש בה הפרדה בין הרשויוצת, מסתבר שהמפלגות הגדולות תקבלו יותר תמיכה אפילו במחוזים האלה מאשר הם מקבלים בשיטה הקיימת.

שיטה רובית, מחוזית, ישירה היא כלי הכי טוב להגן על טובת הרוב הפוליטי. היא גם המנגנון הכי טוב לאפשר לציבור הטרוגני ליצור רוב פוליטי. בנוסף, שיטה זו מעודדת הגנת ענייני מיעוטים בתנאי ש עניינים הנ"ל לא פוגעים בענייני הרוב.

מה הוא " חוק הנורווגי?" למה מספר גורמי רפורמה תומכים בו? האם הוא טוב לדמוקרטיה בישראל ?

הצעת "חוק נורווגי" או "חוק החלפת חבר כנסת" מציעה שכאשר ח"כ מסכים לשרת כשר בממשלה המבצעת, הוא יווטר על מקומו כחבר בכנסת. המפלגה של הח"כ לשעבר תחליט מי יחליף אותו כח"כ החדש של המפלגה. במקרה שהשר יפסיק לשרת כשר ברשות המבצעת, יש לו את האופציה למלא שוב את מקומו כח"כ והמחליף שלו יתפתר מתפקידו.

מספר גורמי רפורמה בארץ תומכים בהצעה זו בגלל הטענה שהשיטה מחזיקה את השתתפות הכנסת בהרכבת רשות המבצעת באותו זמן שהיא מכניסה הפרדה בין אלה שעובדים במבצעת לבין אלה שעובדים במחוקקת. ההפרדה החלשה או הבלתי-קיימת בישראל בין הרשויות המחוקקת והמבצעת נזדהה בצדק כניגוד אינטרטסים שמוביל לשחיתות ואי-יעילות.

הצורך להפריד בצורה חזקה בין רשויות הממשל הוא חיוני. אך, החוק הנורווגי איננו מצליח לשפר על חסרונות המצב הקיים של ההפרדה החלשה. ראשון, החוק איננו משנה את הכפיה על ראש הממשלה למלאות דרישות גורמי הקואליציה לפני שהוא יכול לשרת את האינרטסים והצרכים של הציבור הרחב. שני, השיטה ממשיכה את סירוב לכבד את זכות הציבור לבחור באופן מדוייק מי ידבר ומי יחוקק בשמם. שלישי, הוא מרכז אפילו יותר כח מערכתית בידי ועדים מרכזיים של המפלגות לשלוט על הח"כים. יש אירוניה בעובדה שמספר תומכי חוק הנורווגי תומכים גם בהצעה לבחור מספר חברי כנסת בבחירות ישירות במחוזות גיאוגרפיים. במקרה שח"כ הנבחר בשיטה ישירה-מחוזית יחליט לשרת כשר ברשות המבצעת, חוק הנורווגי ישלול את זכות הציבור במחוזו לבחור את החלפתו כנציגם בכנסת.

עלינו לחשוב על בחירת נציגים ברשות המחוקקת כמו העסקת משרת ציבורי. כבחירה אישית. במקרה שמשרת נבחר אינו רוצה או אינו יכול להמשיך בתפקיד שלו, היא זכות ציבור המצביעים לבחור את מחליפו. מחליפים מיידיים, אם יהיו, ישרתו רק לטווח הקצר האפשרי עד ביצועת הצבעה ציבורית וישירה על שאלת ההחלפה.

חוק הנורווגי איננו פתרון; הוא סתם קישות לכסות את אותה הפרדה החלשה בין הרשויות הקיימת היום. היא טובה לראשי המפלגות, ולא לדמוקרטיה.